מקצועות הלימוד
בלט קלאסי
סגנון הבלט הקלאסי הוא ריקוד הבנוי על טכניקת הבלט הקלאסי. טכניקה זו הינה הבסיס למקצועות המחול הנוספים. בסיס בבלט הקלאסי יסייע לתלמידים גם בסגנונות האחרים, הן מבחינה פיזית והן מבחינת הטרמינולוגיה.
ראשיתו של הבלט עוד בתקופת הרנסאנס והבארוק. רוב המונחים ומושגי הבלט הומצאו בתקופה זו.
ארבעת עקרונות הבלט הם: עבודת ה"פוינט" (Pointe work), סיבוב הירך החוצה (Turn out), הקפדה על מנח "ארבעת הנקודות" ושמירה על גו זקוף.
מקור מושגי הבלט הוא בשפה הצרפתית, כאשר פירוש המושג יתאר את התנועה המחולית.
לדוגמא: תנועת ה"גליסד" (Glissade) פירושה "החלקה" והיא מתארת סוג של קפיצה שאיכותה מתארת החלקה.
מבנה השיעור זהה בכל האסכולות והוא בנוי מ-3 חלקים עיקריים:
1. עבודת בר
2. עבודת אמצע/מרכז
3. תרגילי התקדמות מהפינה
הדיסיפלינה של הבלט הקלאסי בנויה מ"סרגל מאמצים" הדרגתי, אשר מתאים לרמות וגילאים השונים.
שיעורי הבלט מלווים במוסיקה חיה, המתנגנת על ידי פסנתרים מקצועיים, שזוהי עבודתם.
מחול מודרני
המחול המודרני הגיע לחיינו בעשור הראשון של המאה ה-20 (למעלה מ-100 שנה). רקדנים החלו לפרוץ את גבולות הבלט הקלאסי. שאפו דרך התנועה לבטא את עצמם ורגשות ולהפוך את התנועה לטבעית יותר. במהלך תקופת זמן זו הז'אנר המודרני התפתח לכדי טכניקות, גישות, זרמים ועבודה פיזית מגוונת. הנה כמה מן הדוגמאות המוכרות: טכניקת קנינגהם (מרס קנינגהם), טכניקת גראהם (מרתה גראהם), טכניקת ריליס (שחרור), הורטון (לסטר הורטון), לימון (חוזה לימון), קונטקט, אימפרוביזציה ועוד.
לסטר הורטון פיתח את טכניקת המחול המודרני The Lester Horton Technique- בקליפורניה. הוא היה הכוריאוגרף הראשון שפיתח טכניקת מחול מודרני מקודדת בחוף המערבי של ארה"ב. הפילוסופיה של הורטון הייתה שטכניקה זו צריכה להרגיש כאילו היא באה מגוף הרקדן אשר מבצע אותו, לפי יכולותיו האישיות, ולא כאילו "הלבישו" את הטכניקה עליו. לא על ידי חיקוי אלא מתוך הבנה. הורטון עבד שנים רבות על פיתוח וקידוד טכניקה זו. הוא חיבר תרגילים רבים אשר מטרתם הייתה להפעיל ולבודד כל איבר בגוף. הוא האמין כי בעזרת טכניקה זו, יהיה הרקדן מסוגל להשתלב בכל סגנון. הורטון רצה ליצור רקדן אינטליגנטי, חזק וורסטילי בלי שיהיה מקובע לסגנון אחד בלבד. לכן שילב בטכניקה שלו אלמנטים מתוך טכניקת הבלט הקלאסי, וכן אלמנטים מהג'אז כגון תנועות אגן ובידוד שרירים Isolations. הצורות בטכניקה קלות להבנה ופשוטות. ויש שימוש בכל מישורי התנועה.
למוסיקה תפקיד חשוב בטכניקת הורטון. עבודה במקצבים שונים, בספירות משתנות ובאחידות יתרגלו את הרקדן המבצע הן בהיבט הפיזי והן בהיבט המנטאלי. הרקדן לא יישען על תבניות מוסיקאליות מוכרות אלא יצטרך להיות ערני לקצב המסוים השייך לכל אחד מן התרגילים.
כל תנועה תשאף להגיע לקצה גבול היכולת התנועתית של הרקדן מן המפרק החוצה אל האיבר, ומן האיבר החוצה אל החלל.
היפ הופ
התופעה התרבותית הקרויה היפ הופ התפתחה בשנות ה70 בשכונת הברונקס בניו יורק והיא כללה ארבעה מרכיבים, די ג'י, ראפ, ברייקדאנס וגראפיטי. תקופה זו התאפיינה בפשיעה גוברת, בסמים, בעוני ובאבטלה בשכונות ברונקס והארלם (Harlem). וכחלק ממלחמות טריטוריה; צעירים אפרו-אמריקנים והיספאנים התעמתו זה עם זה בניסיון ליצור זהות קהילתית חדשה. הם החליפו, קרבות רחוב אמיתיים, בקרבות מדומים שמרכיביהם הם מוסיקה וריקוד (הראפ והברייקדאנס).
כך נוצר סגנון ההיפ הופ, אשר התחיל את דרכו כזרם מחתרתי ואשר לאט לאט פילס את דרכו אל המיינסטרים הבינלאומי.
סגנון הברייקדאנס הוירטואוזי, התאפיין בסיבובים וסלטות, עיקומים פיזיים וירטואוזיים, תוך תנועה זורמת, מעגלית ומהירה המבוצעת קרוב לקרקע. הריקוד היה ככלי נשק המשמש לדו קרב מסוג חדש. קרבות ברייקדאנס הפכו לדרך אשר בה מיישבים סכסוכים ברחוב, וכך התפתחו צוותים אשר התאמנו יחד, הופיעו יחד ויצרו תנועות חדשות. עם הזמן החל הברייקדאנס לחדור לאזורים חדשים, הוא חלחל אל המועדונים, אולמות המופעים, הטלויזיה, מחזות הזמר ואף סרטים הוליוודים. הברייקדאנס שינה את צורתו ואת משמעותו; הוא הפך מצורה עממית שנוצרה ברחובות, לצורה בימתית ותיאטרלית הידועה בכל העולם.
בשנות ה-80 מוסיקת ההיפ הופ והראפ נעשתה אישית ופרובוקטיבית יותר, שינוי זה הוביל לדחיקתו של הברייקדאנס, הנקרא גם 'אולד סקול היפ הופ' (Old School Hip Hop), והחלפתו בהדרגה על ידי הסגנון החדש ה'ניו סקול היפ הופ' (New School Hip Hop). היום נהוג לכנות את הז'אנר בשם הכולל 'היפ הופ' או 'ריקוד רחוב' (Street Dance). 'ריקוד רחוב' הוא בעצם מונח מטריה עבור כל סגנונות המחול הלא מסורתיים, שמוצאם ברחובות
ה'היפ הופ' כולל בתוכו הרבה מאוד תתי-סגנונות ( Robot, Electric Boogie, Moon Walking, Locking, ,Popping Breaking, Krumping, Whacking, (Free styling לכן ניתן לראות בו תופעה המתפתחת כל הזמן. לרקדנים של היום יש בחירה באילו סגנונות הם מתמחים. יחד עם זאת, למרות שיש סגנונות ברורים ותנועות מוכרות ומוגדרות, לתרומה האישית ולייחודו של המבצע יש חשיבות רבה.
קומפוזיציה (כוריאוגרפיה)
כוריאוגרפיה היא ארגון תנועה בחלל ובזמן, התוצר הסופי של תהליך הכוריאוגרפיה הוא יצירת מחול המיועדת להופעה בפני קהל ויש בה ביטוי שהוא מעבר לתנועות עצמן. התהליך הכוריאוגרפי מטבעו צריך שיהיה בו תהליך יצירתי, חיפוש, חקר וביטוי אישי. תהליך זה כרוך באימון רב ובפיתוח של מרכיבי המחול וההבעה המגוונים. תכנית הלימודים בכוריאוגרפיה מכוונת להכשיר את התלמידים לחבר יצירת מחול תוך התנסות מעשית. התוכנית מכוונת לאפשר לתלמידים פיתוח וצמיחה אישית בדרך של גילוי, חקר, פתרון בעיות, התמודדות עצמית וקבלת החלטות. באמצעות יצירת מחול ניתנת לתלמידים אפשרות לבטא את עולמם הפנימי: דמיון, רגשות, מחשבות, רעיונות, ועמדות ערכיות וכן לבטא את ניסיון החיים שלהם, להגיב לסביבה החומרית, התרבותית, החברתית בה הם חיים.
הקומפוזיציה בנויה משני שלבים: פיתוח חומר תנועתי וחיבורו לרצף תנועתי. פיתוח החומר יעשה באמצעות אלתור (אימפרוביזציה), גירוי שמיעתי, ויזואלי וגירוי רעיוני או מילולי. החומר שנוצר יעובד למבנה כוריאוגרפי (סולו, דואט, טריו ועוד).
בשיעור משולבות משימות מונחות, לימוד ותרגול עצמאי על ידי התלמיד, צפייה מונחית במסגרת הכיתה ומשוב עמיתים.
מקצועות תיאורטיים
תלמידות המגמה לומדות היבטים תיאורטיים במחול בהיקף של 2.5 יח"ל. המקצועות הנלמדים הם: תולדות המחול, אנטומיה יישומית למחול ומוסיקה למחול.
הלמידה מגוונת ונעה בין הוראה פרונטלית, עבודות חקר ולמידה באמצעים ממוחשבים.
אנטומיה יישומית למחול
מוסיקה למחול
תולדות המחול
עוסקת בהכרת מערכות גוף האדם הקשורות ישירות לתנועה (שלד ושרירים) ויישום ידע תיאורטי זה על מנת לספק תמיכה לתחומים המעשיים של פעילות גופנית בכלל ושל מקצועות המחול בפרט. מטרת לימוד התחום לצייד את התלמיד בידע על מנת שיוכל להכיר את היכולות הגופניות שלו ולאפשר לו שימוש נכון ויעיל יותר בגוף, תוך הימנעות ממתח ועומס מיותרים ובכך לסייע לצמצם פציעות מחול שהן רבות ופוגעות לעיתים תכופות מדי בשגרת השיעורים והחזרות.
התלמידות יכירו את המוזיקה כאמנות הנמצאת בדיאלוג עם המחול ומשולבת בו וכן שיעשו שימוש מושכל במוזיקה בעת שילובה במחול. התכנית מכוונת להפגיש את התלמידות עם אבני היסוד, המרכיבים המוסיקאליים ורפרטואר מוסיקלי רלוונטי למחול. הוראת תולדות המוסיקה לתלמידי מגמת המחול מתמקדת במוסיקה האמנותית המערבית.
תחום תיאורטי המהווה תשתית משותפת לכל תחומי הדעת של מקצוע המחול ומאפשר התבוננות מושכלת במחול כמשקף חברה תרבות ואומנות. באמצעותו ניתן לפתח מתודולוגיות של חקר והערכת יצירות מחול . במסגרת לימודי תולדות המחול יחשפו התלמידות להיבטים מתחום ההיסטוריה, הפילוסופיה, הסוציולוגיה והאסתטיקה.
פילאטיס מזרון - תעודת מדריך
שיטת PBT
טכניקת פילאטיס היא שיטת אימון גופני שפותחה על ידי יוסף הוברטוס פילאטיס, והיא מכונה אמנות השילוב בין גוף, תודעה ונפש מתוך שליטה מלאה על התנועה.
הטכניקה מושתתת על היחס שבין נשימה לשליטה על מרכז הגוף, תוך שימת דגש על ייצוב כבסיס לתנועה חופשית. שיטות מסורתיות של אימון גופני נוטות לשים דגש על פיתוח כוח ונפח שרירים מרבי. לעומת זאת בטכניקת פילאטיס הדגש הוא על גיוס מערכות השרירים האפקטיביות ביותר לביצוע תנועה או שילוב של תנועות וזה מוביל לתנועה בריאה, קלה ויעילה יותר.
טכניקת פילאטיס אינה עוסקת רק בבניית כוח כי אם בארגון הכוח.
במסגרת האימון בטכניקת פילאטיס השרירים מתחזקים ומתארכים, הגוף מתאזן, היציבה משתפרת, והאנרגיה גוברת.
ההכשרה בטכניקה מתפרשת על פני שלוש שנים (י'-יב') בסופה מקבלים בוגרי המגמה תעודת מדריך פילאטיס מזרון מטעם מכון וינגייט
Progressing Ballet Technique (PBT) היא תכנית להכשרה גופנית חדשנית וחיזוק הגוף אשר עוצבה על מנת לשפר את הטכניקה של התלמידים תוך התמקדות באימון הזיכרון השרירי הדרוש בכל תרגיל בכל צורות הריקוד.
זוהי תוכנית ייחודית המשתמשת בתרגילים מסויימים מטכניקת הבלט הקלאסי על מנת להקנות מומחיות הנבנית באופן הדרגתי מרמת מתחילים עד מתקדמים.
שיטה זו פותחה ע"י מארי וולטון מאהון והיא נלמדת בכל רחבי העולם.